משטח התפוחים שאף אחד לא קנה

מגיל 15 עד 17 נסעתי עם אבא שלי לשוק הסיטונאי בתל אביב פעמיים בשבוע. קנינו שם פירות וירקות במשטחים והבאנו אותם למכירה בחנות שלנו.

החנות מכרה פירות וירקות, וגם ייצרנו עמבה משלנו. לכל דבר שקנינו היה שעון. מה שלא נמכר בזמן, הלך לאיבוד.

הקופה הייתה הנתונים

עבדתי בקופה, לפחות עשר שעות ביום, ולפעמים סידרתי את הפירות והירקות על המדפים. ככה ידעתי מה בדרך כלל יוצא ומה נשאר לעמוד.

אז בשוק עזרתי לאבא שלי להעריך מה לקנות וכמה. את רוב הדברים קנינו אך ורק לפי כמה שנמכר בשבוע הקודם. ההחלטות האמיתיות היו הדילים.

לקחת דיל

לפעמים משהו היה זול. בחורף, תפוזים וקלמנטינות היו זולים הרבה פעמים. קנינו משטח שלם ומכרנו 3 קילו ב־10 שקלים. לפעמים אותו דבר עם תפוחי אדמה, חצילים או בטטות.

דיל טוב מזיז הרבה סחורה מהר. דיל רע ממלא את החנות במשהו שאי אפשר להיפטר ממנו.

התפוחים

היו הרבה טעויות. זו שאני זוכר הכי טוב היא משטח תפוחים שלקחנו כי הוא היה זול. הם לא נמכרו.

זה קרה גם עם דברים אחרים. רוב ההפסדים שלנו הגיעו משני מקומות: משטח שהערכנו לא נכון, או פרי שאנשים בקושי קונים. ובפירות כאלה, המעטים שכן רוצים אותם גם מנסים להתמקח איתך.

הכללים שיצאתי איתם

אף פעם לא לקחת דיל אם אתה לא בטוח במאה אחוז שתצא לפחות באיזון.

לנסות לסגור לקוחות סיטונאיים לדיל, ולהתקשר אליהם לפני שקונים אם צריך.

אף פעם לא לקנות בעיניים עצומות משהו שמסעדות לא יכולות להשתמש בו, כמו תפוחים. אף פעם. אלא אם אתה מתכנן להפוך אותם לריבה.

ללכת לבד

בגיל 15 לא ידעתי הרבה. לקראת 16 כבר ידעתי המון. בגיל 17 ידעתי מספיק כדי שפעם אחת, כשאבא שלי היה צריך להישאר באוטו, נכנסתי לשוק לבד, דיברתי עם הסוחרים והפועלים, סגרתי את ההזמנה וחזרתי. זה מקום מסוכן להסתובב בו: הנהגים שם נוסעים כמו משוגעים.

בתקופת הקורונה, כשהמשפחה שלי חלתה, ניהלתי את החנות לבד יום או יומיים, עד שנדבקתי גם אני.

אז זה לא נראה כמו הנדסה. במבט לאחור, זה היה חיזוי ביקוש עם סחורה מתכלה והכסף של המשפחה שלי, שהוחלט פעמיים בשבוע.