הבקלאווה חזרה

לפני שהלכתי לשוק הסיטונאי עם אבא שלי, הייתה עבודה מוקדמת יותר. מגיל 14 בערך עד 15, אולי אפילו מ־13, הכנו דברים ומכרנו אותם לחנויות אחרות.

אבא שלי בדרך כלל הכין עמבה, עם פועלים שעזרו. היה לנו גם פועל שהכין בקלאווה. ארזנו הכל ונסענו, בדרך כלל מחנות לחנות.

מחנות לחנות

בכל עצירה ירדתי עם הסחורה, ופועל הלך לכיוון אחר, כל אחד מאיתנו עובר מחנות לחנות לבד ומנסה למכור.

הייתי מאוד ביישן באותם ימים. נכנסתי בהיסוס, הראיתי מה יש לנו, וניסיתי למכור בכל זאת.

החזרות

היו לנו החזרות, ותמיד שנאתי אותן.

חנויות החזירו בקלאווה שנראתה מכוערת, כנראה כי הן החזיקו אותה במקום עם הרבה חום. ברגע שהיא נראתה ככה, אי אפשר היה לתקן אותה ואי אפשר היה למכור אותה שוב. היא הלכה לפח.

זה היה השיעור שעוד לא היו לי מילים בשבילו: ברגע שמוצר יוצא ממך, איך מאחסנים אותו כבר לא בשליטתך, אבל ההפסד עדיין יכול לחזור אליך.

הטורשי

מכרנו גם חמוצים, ביניהם טורשי. טורשי לא רק מסריח. לפעמים צנצנת נפתחה בנסיעה, וזה היה ממש רע, כי יש בו כורכום. כורכום לא רק מריח, הוא גם צובע כל מה שהוא נוגע בו.

אז גם הנסיעה עצמה הייתה חלק מהמוצר. צנצנת שנפתחה בדרך עלתה יותר מהצנצנת.

הצנצנות עולות יותר ממה שחושבים

קנינו צנצנות בכמויות, ושם ראיתי משהו מוזר. בצורה מסוימת שהשתמשנו בה לעמבה, זכוכית עלתה פחות מפלסטיק. זה לא היה הגיוני, עד שהבנו למה: היה יותר מדי היצע של הצורה הזאת בזכוכית.

המחיר הולך לפי ההיצע, לא לפי כמה החומר נראה שהוא אמור לעלות. והאריזה היא כסף אמיתי. לפעמים האריזה עלתה יותר מחצי ממה שעלה המוצר שבתוכה.

מים מזוקקים

עוד דבר שלמדנו כשהכנו עמבה: עם מים מזוקקים היא החזיקה הרבה הרבה יותר זמן מאשר עם מי ברז רגילים.

במוצר שמוכרים לחנויות ואי אפשר לשלוט בו אחרי שהוא יוצא ממך, חיי מדף הם לא פרט. הם קובעים כמה חוזר.

ימים טובים

ילד ביישן שנכנס לחנויות למכור בקלאווה, ואוטו שמריח מטורשי. אח, ימים טובים.