בפעם הראשונה שראיתי מנוע סילון פתוח, בהאנגר של בית הספר הטכני שלנו בחיל האוויר, החלק המוזר היה מאחור.
זה היה מנוע סילון ישן של Westinghouse; אני חושב שזה היה J34, אבל אני לא בטוח בדגם המדויק. תמיד דמיינתי מאחור מבער ענק, את הלהבה שרואים מאחורי מטוס קרב. החלק האחורי של המנוע היה ריק.
האש נמצאת באמצע
מנוע סילון שורף את הדלק שלו באמצע, לא מאחור. האוויר נכנס מקדימה ונדחס על ידי שורות של להבי מדחס. הדלק נשרף בתאי בעירה שנמצאים בין המדחס לטורבינה. הגז החם מסובב את הטורבינה, שמסובבת את המדחס, ואז יוצא דרך הפליטה.
החלק האחורי הוא הפליטה הזו: צינור. במנועים עם מבער אחורי, גם החלק שמייצר את הלהבה המפורסמת הוא בעיקר צינור ריק, ודלק מרוסס לתוכו רק כשהטייס מבקש. מה שנראה כמו המנוע מאחור הוא החלק שיש בו הכי מעט.
החזית, וקו מבחוץ
החזית הייתה ההפך: להב אחרי להב, שורה אחרי שורה. על המעטפת מבחוץ היה קו שסימן איפה נמצא השלב הראשי בפנים, כך שידעת איפה הוא בלי לפתוח כלום.
טבעת שנבנתה כדי שיחתכו בה
סביב הלהבים הראשיים הייתה טבעת בצורת חלת דבש.
היא שם בכוונה. קצות הלהבים רצים קרוב מאוד למעטפת, כי כל רווח שם הוא אוויר שבורח מסביב והספק שהולך לאיבוד. אבל מנוע חם גדל. אם הלהבים היו מתרחבים מעט מהחום ונוגעים בדופן קשיחה, הם היו יכולים לקרוע את המנוע.
אז הדופן בנויה כדי לוותר. הלהבים חותכים לתוך חלת הדבש במקום לתוך משהו שחשוב, המנוע שורד את הטיסה, והטבעת מתוקנת אחרי הנחיתה. זה נקרא אטם שחיק: חלק שתוכנן להינזק, כדי שהחלקים סביבו לא יינזקו.
מתכת שגדלה בכיוון אחד
הפרט שאני זוכר הכי טוב נוגע ללהבים עצמם. למדנו שהם מיוצרים כך שהגרעינים של המתכת מצביעים כולם לאותו כיוון: החוצה, לאורך הרדיוס, בכיוון שבו הכוח הצנטריפוגלי מושך.
להב מסתובב נמשך החוצה כל הזמן שהוא פועל, כשהוא חם מאוד. במתכת רגילה, הגבולות בין הגרעינים הם המקום שבו היא נכנעת תחת עומס כזה. אם יוצקים את הלהב כך שהגרעינים הולכים לאורכו, הגבולות האלה כבר לא חוצים את הכיוון שבו הוא נמשך. זה נקרא התמצקות מכוונת.
שום דבר מזה לא נראה לעין. להב נראה כמו להב. ההנדסה נמצאת באופן שבו נתנו למתכת לקפוא.