בבית הספר הטכני שלנו בחיל האוויר היה נביון ישן, מטוס בוכנה קטן עם מנוע אחד. מעבר לעבודה על המנוע שלו בהאנגר, למדנו להפעיל אותו מתא הטייס.
למדנו להתניע את המנוע מהמושב, לקרוא את המכשירים, ובהם גובה ולחץ, להפעיל את השסתומים, ולהזיז את משטחי ההיגוי.
שלושה משטחים, שלושה צירים
מטוס מנווטים על ידי הזזה של משטחים קטנים על צירים לתוך זרם האוויר. יש שלושה, אחד לכל כיוון שבו הוא יכול להסתובב.
הגה הכיוון, על הזנב האנכי, מסובב את האף ימינה ושמאלה. הגה הגובה, על הזנב האופקי, מכוון את האף למעלה ולמטה. המאזנות, בקצוות החיצוניים של הכנפיים, זזות בכיוונים הפוכים, אחת למעלה ואחת למטה, ומגלגלות את המטוס על כנף אחת.
כשמזיזים אותם על הקרקע, אפשר לצפות בכל אחד מבחוץ ולחבר אותו למה שהוא היה עושה באוויר. זה הופך שלושה צירים מופשטים לשלושה דברים שרואים זזים.
מספרים שעשויים מלחץ
המכשירים היו מה שהכי עניין אותי. כמה מהמספרים החשובים ביותר בתא הטייס לא נמדדים ישירות בכלל. הם מחושבים מלחץ האוויר.
למדנו על צינור פיטו, צינור קטן שפונה קדימה לתוך זרם האוויר. האוויר נדחס לתוכו, ולכן הלחץ בתוכו גבוה מהאוויר השקט סביב המטוס. פתח סטטי נפרד חש את הלחץ הסובב. ההפרש בין השניים תלוי במהירות שבה המטוס נע באוויר, וזה מה שמד המהירות מציג.
גם מד הגובה עובד מלחץ: האוויר נעשה דליל יותר ככל שעולים, ולכן הלחץ הסטטי אומר לך את הגובה. צינור או פתח סתומים לא עוצרים את המחוג. הם הופכים אותו לטועה בביטחון.
לשבת במושב
היו כל כך הרבה דברים ללמוד בתא הטייס הזה שזה רק החלק שאני זוכר הכי טוב.
מה שנשאר איתי זה שמטוס הוא מכונה שקוראים לפני שסומכים עליה. המכשירים הם מדידות, לכל אחת דרך משלה לטעות, ולהכיר את המטוס פירושו להכיר מאיפה מגיע כל מספר.